מאירי על שבת ע״ה

1 המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וענין זה הוא בבגד שהוא תפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נתרפו ונמשכו והוא מותח את ראש החוט להדק ולחבר את החתיכות ונמצא שזהו כתפירה גמורה ואם היו שתי תפירות לבד הרי הוא כתופר שתי תפירות ואינו חייב אלא בקשירה והקשירה מיהא חייב שתים ואם היו שם יותר משתי תפירות חייב אף בלא קשירה על הדרך שביארנו בתפירה גמורה ויש אוסרין מכאן שלא להדק חוט של בית הזרוע הנקרא קורדאר ואיני רואה מכאן טענה כלל שאין זה תפירה אלא הדוק בעלמא לבד ולנוי:

2 צריך לאדם שיזהר שלא להתחבר עם המינים האדוקים בע"ז ומסיתים את האחרים לעבדה ושלא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ימשך אחריהם ואף המכשפים אסור להתחבר עמהם ולילך בדרכיהם אלא שמותר ללמוד מהם להבין ולהורות עד שאם יעמוד איזה מדיח להתנבא שקרים מתוך אותות ומופתים שידעו להבחין שמעשה כשפים הוא:

3 מצוה על האדם להתבודד בדרכי מהלכות הכוכבים ושיחשב בתקופות ומזלות מפני שחכמה זו חכמה מפוארה בידיעה אותות השמים ולקות המאורות בלא שום שגיאה ועל זה נאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זה חשוב תקופות ומזלות:

4 הצד חלזון ופוצעו עד שיצא דמו אינו חייב אלא אחת ר"ל על הצידה אבל לא על הפציעה אע"פ שדומה לדישה והוא שמפרק הדם מתוכו שמ"מ אין דישה אלא בגדולי קרקע וכן אינו חייב על נטילת נשמה שממיתו בפציעתו שמתעסק היא אצל נטילת נשמה ואין זו מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות ואע"פ שפסיק רישיה הוא מ"מ אין נוח לו במלאכה זו הנמשכת מפציעתו ר"ל אדרבא נוח היה לו שיחיה וכל עצמו רוצה בקיומו כדי שתהא מראית הדם צלולה יותר ונמצא שהוא מתכוין בהוצאת דמו שלא ימות אלו היה אפשר ולא אמרו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להפכה אבל זה שהוא מתכוין אין בה דין פסיק רישיה ואפשר לפרש כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה ואין כאן פסיק רישיה שאפשר לחיות בהשארת דם מועט ונוח לו להשאיר דם מועט כדי להיות הדם שבידו צלול ומ"מ כל המפרשים נסכמים להיותו פסיק רישיה ולהתירו אחר שקשה לו מצד קצת שמועות שהם נעזרים בהם כבר רמזנו עליהם בפרק שני ולא עוד אלא שכתבו שאף ר' יהודה מודה בזו וזהו פסיק רישיה ששניהם שוים בו להקל ופסיק רישיה שמודים בו שניהם להחמיר הוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ואדרבא יש במעשה תיקון הצריך לו כמו שהתבאר בסכה בפרק לולב במיעוט ענבי הדס ויש בפסיק רישיה דין שלישי שהוא מחלקת ביניהם והוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ויש במעשיו תיקון אלא שאינו צריך לו כגון ממעט ענבי הדס ביום טוב ויש לו הושענא אחרת או תולש עולשין בקרקע שאינו שלו שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור שהרי אינו צריך לגופה של מלאכה אלא שהוא אסור ואע"פ שבענבי הדס אמרו מותר לכתחילה כבר העמידוה בלקטן לאכילה ומשום מצוה התירו לכתחלה ואע"פ שלא התירו במקום מצוה לומר לגוי זיל אחים לי במקום מילה בזו מגזירה שמא יחם הוא עצמו הוא אבל זו הואיל ולא הותרה לו אלא ע"י אכילה זכור הוא והילכך כל שאין לגזור עליו מן התורה מותר במקום מצוה או במקום צער כגון הפסת מורסא ויש בו דין רביעי והוא פסיק רישיה בדרבנן כגון צירוף וכיוצא בו שלר' שמעון מותר לכתחילה הואיל ואינו צריך לו ולר' יהודה פטור אבל אסור וכבר ביארנו מענינים אלו בפרק שני:

5 כבר ביארנו במשנה שהשוחט אב מלאכה ושחיובו משום נטילת נשמה ומתוך כך חייב אף בנוחר ומעקר ומ"מ אם כיון בשחיטה כדי לצבוע את בית השחיטה שיהו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו הרי זה חייב אף משום צובע:

6 כבר ביארנו במשנה שהמולח והמעבד מלאכה אחת הן עד שאמרו על אחת מהן שאינה מן המנין והוא שאמרו אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט וזה שהוצאנו אחת מהן לא מן החיוב אלא מן המנין וכל מולח ומעבד שניהם חייבים ומתורת מלאכה אחת ומ"מ דוקא במולח את העור אבל מולח את הבשר אינו חייב משום מעבד שאין עיבוד באוכלין ולא סוף דבר במולח להכשיר לאכילה לבד אלא אפי' במולח ליבשה לצרך הדרך או להעמידה זמן מרובה שמ"מ אין עיבוד באוכלים להתחייב בה משום מלאכה אלא שמ"מ אסור:

7 השף בין העמודים ר"ל עמודי אבנים יפות שבונין אותם בחלונות של היכלות ובני אדם עומדים ביניהם וזה שף ומחליק ביניהם כדי שיהא המקום ערב ונוח ליושבים חייב משום ממחק המגרר ראשי כלונסות במגרה כדי להשוות ראשיהן למדה שהוא מכוין לה חייב משום מחתך והממרח רטיה ר"ל שמחליק תחבושת על המכה חייב משום ממחק והמסתת את האבן ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה חייב משום מכה בפטיש שזהו גמר מלאכה ויש שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו גם כן משום מחתך ומשום ממחק שהרי הוא מחתכה ומחליקה עד שפירשו בזו אף משום מכה בפטיש אלא שעיקר הדבר שאחר שנחצבה והושוית למדתם אין בה עוד משום מחתך שהרי נעשה הכל ודין ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער מן העור להחליקו ואין זה אלא נוי בעלמא ואין כאן אלא גמר מלאכה וכבר ביארנו שכל שהוא נעשה לגמר מלאכה אף בלא כונת שום מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

8 הצר בכלי צורה ר"ל שנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל הרי זה הכאה בפטיש ולא סוף דבר בהשלמת הצורה אלא אף בהתחלתה וכמו שאמרו במסכתא זו הצר צורה כל שהוא שכל שהוא גמר מלאכה אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד שאף הכאה בפטיש הוא מכה וחוזר ומכה וכן כתבוה גדולי המפרשים וי"מ הצר בכלי של צורה ר"ל שחותם את הדפוס וטובעו בשעוה ובדומה לה עד שנעשית שם הצורה בפעם אחת וזהו גמר מלאכה לאומן לראות בתכלית פעולתו היאך נזדמנה לו:

9 אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש ואף זו לאו דוקא בנפוח אחרון אלא אף בהתחלת הנפוח:

10 הנוטל ראשי חוטין היתרים ותלויים בקצוות היריעה או קסמין גסין שנארגו בה בלא מתכוין ומדקדק בהן ונוטלם לאחר גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ודוקא כשהוא קפיד עליהם ליטלם:

11 הכותב אות אחת גדולה שיש במקומה כדי לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת גדולה לכתוב בה שתים חייב שהמחיקה אין חיובה אלא על דעת הכתיבה העתידה לבא והרי כיוון לכתוב שתים וזה חומר במוחק מבכותב:

12 דרך האורגים שמותחין החוטין תחלה על יתדות זו מכאן וזו מכאן כמדת ארך היריעה שהוא רוצה לעשותה או על הכלי העשוי לארוג בו והוא הנקרא מסכת ואח"כ שובט בשבט על החוטין שיתפרקו החוטין זה מזה ויתישרו למקומם החוטין זה בצד זה ושובט זהו תולדת מיסך והמדקדק את החוטין תמיד בשעת האריגה להפרידן בידו זה מזה הוא תולדת אורג:

13 כל אלו אבות מלאכות שהזכרנו יש הרבה דברים נכללים תחתיהם הן בפרט המלאכות הן בשיעוריהן הן בשאר דברים וכלן יתבארו במקומן בפרקים הבאים אחת לאחת בעזר הצור:

14 המשנה השלישית יעיד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע מצניעין כמהו הוציאו בשבת חייב עליו חטאת וכל שאינו כשר להצניע אין מצניעין כמהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו אמר הר"ם פי' כשר להצניע ר"ל שהוא ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר ומצניעין כמהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניעו כי יש דברים אלו היו מצניעין אותם היו נשמרים ולא היו נפסדים אבל אין מצניעין אותם ואין משמרין אותם מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותם שם וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני ענינים כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר הוא חייב ואם אותו הדבר חסר אלו השני דברים שלא יהיה ראוי להצניע ושאין מצניעין אותו בני אדם ובא זה והצניעו אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו ושאר בני אדם פטורין:

15 אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה כל הכשר להצניע כלומר אחר שכל הדברים אין חיוב סקילה וכרת וקרבן בהוצאתם אא"כ מוציא ממנו שיעור המועיל לאיזה דבר כמו שיתבאר אחר משנה זו ובפרקים הבאים הודיע תחלה שיש דברים שמצד שאינם ראויים לכלום אין חיוב בהוצאתם אפי' בשיעור גדול שאין גודל שיעורם מביא בהוצאתם תועלת ומעתה כל דבר שהוא ראוי ושיש לאדם בו איזה תועלת עד שדרך זה המצניע להצניעו ודרך שאר בני אדם להצניע כיוצא בו והוציאו בשבת חייב המוציא אפי' אותו שלא הצניעו ובלבד שיוציא כשיעור וכל שאין ראוי להצניע ושאין בני אדם מצניעין כמוהו ומפרש בגמ' כגון עצי אשרה שהן איסור הנאה ודם נדה שלא ידעו בה שום תועלת ובא זה והחשיב אותו דבר והצניעו הרי הוא חייב בהוצאתו ושיעור אין כאן שלא נתחייב אלא מתוך מחשבתו והרי החשיבו במה שהוא ואין שיעור למצניע שאין הלכה כדברי האומר לא אמרו כל השיעורין אלא למצניעיהן ושאר בני אדם פטורין:

16 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: